בפרשת השבוע משה רבינו יורד מהר סיני ושובר את הלוחות.
"ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת ויחר אף משה וישלך מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר".

האזינו>>>>

השאלה היא,מדוע ??
מדוע יש צורך לשבור את הלוחות ?
יכול היה משה רבינו לגנוז את הלוחות או להניחם במקום כולשהו,מדוע לשבור אותם ??

ושאלה שניה,
אם בכל אופן הבין משה שצריך לשבור את הלוחות,מדוע הוא מחכה עד לאחר שירד מההר,
הרי כשהיה למעלה על ההר,אמר לו הקב"ה :
"לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים,סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים",
א"כ כבר שם שישבור משה את הלוחות,
מדוע הוא מחכה עד לאחר שירד מההר ??

דבר נוסף,
חז"ל מלמדים אותנו
ש"לוחות ושברי לוחות מונחים בארון".
שברי הלוחות הראשונים היו מונחים בארון יחד עם הלוחות השניים.
ושוב..מדוע ??
הרי שברי הלוחות הראשונים מזכירים ומשמשים עדות לחטא העגל.
מדוע מניחים אותם יחד עם הלוחות השניים,
וכי לא עדיף שיגנזו אותם ??
הרי ידוע הדבר שביום הכיפורים הכהן הגדול היה נכנס עם בגדי לבן ולא עם בגדי זהב כדי לא להזכיר את עגל הזהב
א"כ מדוע להניח את שברי הלוחות יחד עם הלוחות השניים ??

לפני כ 15 שנים נסעתי עם קבוצת בחורים לירושלים,לכותל המערבי.
ברחבת הכותל שמתי לב שממש לידינו נמצא הגאון המקובל הרב יעקב עדס.
ניגשתי אליו ובקשתי אם יוכל לומר בפנינו קצת דברי חיזוק.
והוא…הסכים.
הבחורים התיישבו מיד על הכסאות שהיו פזורים מסביב,
הרב נעמד מולם והתחיל לדבר.
הוא סיפר להם את סיפורו של יוסף משיתא כפי שמופיע בחז"ל.

יוסף משיתא היה יהודי אפיקורוס שנלחם נגד אחיו והסכים לשתף פעולה עם טיטוס הרשע.
טיטוס הרשע חיפש יהודי שיכנס לבית המקדש ויוציא לו משם את הכלים.
ויוסף משיתא הסכים.
הוא עשה הסכם עם הרומאים שהכלי הראשון שהוא מוציא יהיה שייך לו, ושאר הכלים שיוציא יהיו רכושם של הרומאים.
כשהוא יצא מבית המקדש ובידיו המנורה ,"שכחו" הרומאים את מה שסיכמו איתו, פנו אליו ואמרו :
'אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו'
המנורה תגיע אלינו,והכלי הבא יהיה שלך.
באותו רגע ,כך מספרים חז"ל הרהר יוסף משיתא בתשובה,פנה אל הרומאים ואמר,
'לא דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שניה?'
'אני לא נכנס' !!!
הרומאים ניסו לשכנע אותו בשלל הצעות מפתות,
אבל…הוא בשלו,מסרב להיכנס.
משראו הרומאים שהוא איתן בדעתו הם עינו אותו בעינויים קשים ונוראים ,
אבל..הוא בשלו,מסרב להיכנס
עד שיצאה נשמתו.
באותה שעה יצאה בת קול מהשמים ואמרה
'רבי יוסף משיתא מזומן לחיי העולם הבא'

הביט הרב עדס על הבחורים,הרים את קולו ושאל
כיצד ??? כיצד זה יתכן ??
יוסף משיתא הרי היה רשע גדול.
כל חייו התנהל הפוך מהנדרש והמצופה.
כיצד יתכן וברגע אחד,יצליח לשוב בתשובה שלימה ??

אדם שפוסע מאה פסיעות לאחור,יכול בבת אחר לשוב על עקבותי לנקודת המוצא ואף יותר ?
הרי הוא צריך לשוב את אותה הדרך שפסע לאחור ??

אלא,השיב הרב,
יהודי לא יכול לפגום בנשמתו.
נשמתו נשארת תמיד זכה וטהורה.
נקודת פנימית ועמוקה מחברת את היהודי תמיד לאביו שבשמים.
רק כשעושים מעשים שאינם רצויים,הנשמה מתכסית בעל כורחה בכיסויים – עד שאין בכוחה להשפיע.
צריך רק חור אחד מפולש,סדק אחד קטן,התעוררות אחת,
ואז…הנשמה בוקעת במלוא עוזה ומפיצה את אורה.

הדברים עשו רושם עז אצל הבחורים, וכן…גם אצלי
גם מהמקום הכי נמוך…לגעת בנקודה הפנימית שמקשרת אותנו עם בורא עולם
ואז..השמיים הם הגבול.

עכשיו נוכל לתרץ את שלושת הקושיות שהקשנו בתחילת הדברים.

עם ישראל הגיע למדרגות גבוהות ועצומות במעמד מתן תורה,
ושם הוא מכריז בקול 'נעשה ונשמע – אני יהודי'
זאת היתה הכרזה 'אני יהודי וכך אשאר' ,
אבל…מתוך מצב מרומם.

עדיין הכרזה כזאת לא נשמעה בעולם מתוך מצב של שפל המדרגה,של נמיכות הקומה.

כשהקב"ה מודיע למשה
"לך רד כי שחת עמך",אכן אין סיבה לשבור את הלוחות.
אפשר לגונזם ולשומרם
מעשה עגל הזהב לא מחייב את שבירת הלוחות.
אבל כשמשה רבינו יורד מההר ורואה את המצב של בני ישראל,הוא מבין שיש רק דרך אחת.
יש רק דרך אחת לעורר את אותה נקודה פנימית ועמוקה שנמצאת אצל כל יהודי,
הוא שובר את הלוחות.

משה רבינו חושף בכח את אותה נקודה פנימית.
הוא מציב אותם מול לוחות שבורים.
אין יותר תורה,אין יותר עם ישראל,אין יהודים.
מול הדבר הזה בני ישראל לא מסוגלים לעמוד.

אפשר לעבור על כל העברות שבתורה,
אבל לומר עלי שאני לא יהודי ???
זה כבר לא.
זוהי הנקודה העמוקה שהיהודי לא מוכן לוותר עליה.

ואכן עם ישראל חוזר בתשובה.

עם ישראל מתוך המקום הנמוך מכריז וצועק
'אני יהודי וכך אשאר'.
זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שנשמעה זעקה שכזו מתוך מקום נמוך וירוד.

משה רבינו מחדש בעולם את הזעקה
'אני יהודי וכך אשאר' מתוך מקום נמוך וירוד.

(אולי זאת הסיבה שמצינו שעל מעשה זה אמר לו בורא עולם ' משה, יישר כח ששיברת).

זאת גם הסיבה ששברי הלוחות מונחים בארון,להבדיל מיום הכיפורים שבו הכהן הגדול מסיר את בגדי הזהב ולובש בגדים לבנים.
בגדי הזהב מזכירים את עגל הזהב.
אבל שברי הלוחות מזכירים את אותה זעקה,מתוך אותו מקום נמוך.
"אני יהודי וכך אשאר'.

כסיימתי לכתוב,מצאתי את הסיפור הבא.
שווה קריאה.

זה קרה בעיר קראקוב בפולין בתקופת הימים הנוראים של ראשית שנת תש"א – 1940. הנאצים שלטו אז בעיר והתעללו תדיר ביהודיה. באותה העת התגורר בקראקוב יהודי מתבולל בשם ישראל.

בוקר אחד, כך על פי עדותה של פרל בניש בספרה "הרוח שגברה על הדרקון", עלו צעקות מהרחבה שלפני ה"טמפל" הרפורמי בעיר. השכנים היהודים ניגשו לצפות מהחלונות שפנו לרחבה וראו מספר קצינים נאציים מתעללים בישראל.
בשלב מסוים אחד מהקצינים השליך ספר תורה על הרצפה וציווה על ישראל לדרוך עליו. "יהודי מזוהם!", נבח הנאצי, "דרוך על ספר התורה! בעט בו!"

אך ישראל השפיל את עיניו וסירב.

הנאצי ראה שמבוקשו אינו מתמלא.
הוא שלף את אקדחו, הצמיד אותו לראשו של ישראל ואיים עליו שאם הוא לא יעשה כפקודתו – הוא יירה בו.

ישראל הישיר מבטו אל הנאצי ואמר: "אני יהודי, ויהודי לא דורך על ספר התורה שלו!"

ואז ישראל התכופף, הרים את ספר התורה, ולעיני מאות היהודים שצפו בו בעיניים קרועות, חיבק בעוצמה את התורה והחל לרקוד יחד איתה במעגלים תוך כדי שהוא מפזז ומקפץ בהתלהבות הולכת וגדלה.

ואז נשמעה ירייה.

ישראל קרס על עומדו, מתבוסס בדמו, ועמו ספר התורה.

ישראל זעק באותו הרגע את אותה הזעקה שחידש משה.
אותה זעקה שחידש משה רבינו,
אפילו מתוך מצב ירוד
'אני יהודי וכך אשאר'.

להערות והארות אפשר במייל
[email protected]